סיפור לשבת שלום וחג שמח

את הסיפור לשבת היום אני מפרסמת ביום חמישי, ערב חג פסח שני. הסיפור הוא סיפור שמסתובב ברשת ואיני יודעת מה מקורו. כרגיל, הוא מעורר מחשבה. חג שמח! שבת שלום!

יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר, בהשאירם רווח ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים.

באותו סוף שבוע, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.

ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית התגובות.

אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו. התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.

עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג בויטנאם והמורה הוזמנה להשתתף בהלווייתו. זאת היתה ההלוויה הראשונה שנקראה להשתתף בה, של אחד מתלמידיה לשעבר. הכנסייה הייתה מלאה בחבריו. אחד אחרי השני, עברו אלו שאהבו אותו ליד הארון, לחלוק לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה על פני הארון. היא מעולם לא ראתה קודם חייל בארון צבאי. הוא נראה כה נאה, כה בוגר. היה לה קשה להאמין שהיא לימדה אותו בעודו ילד.

אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" שאל. היא הנהנה: "כן". "מארק דיבר עליך רבות", אמר לה החייל. המורה היתה נבוכה.

לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו של מארק לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו – לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים. הוריו של מארק המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."

בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו. "אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אמו של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."

חבריו לכיתה לשעבר החלו להאסף מסביב. צ`ארלי חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית". אשתו של צ`אק אמרה, "צ`אק ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו." "גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה מרילין."היא בתוך היומן שלי." ויקי, חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו."

ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על מארק ועל כל חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם.

חומר למחשבה: כולנו כמהים למשוב חיובי מהסביבה שלנו. האם אני נותנת לאנשים שאכפת לי מהם משובים חיוביים? האם אני אומרת לאנשים היקרים לי שהם מיוחדים וחשובים?

מוזמנים להגיב ולשתף חברים

תגובות


תגובות

סיפור לשבת שלום וחג שמח — 3 תגובות

  1. סיפור מקסים ומרגש !
    בכתה ד שלי אנו עושים פעילות הנקראת "למלא את הדלי". לכל ילד יש דלי קטן ממש וילדי הכתה מוזמנים לכתוב בפתק שעיצבתי כטיפת מים, מחמאה וחיזוק לילד אחר. הילדים מאוד אוהבים את הפעילות, בודקים כל יום,כמה טיפות יש להם כבר בדלי . בסוף הפעילות יקחו את הדליים עם הטיפות…הבייתה למזכרת…

    • ענת יקרה,
      תודה על השיתוף. אספר על הרעיון שלך בקורס למורות שאני מלמדת. רעיון מקסים! תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.